שנה חלפה מאז יצאנו ממצרים, ועדיין לא מצאנו מנוח. ישראל, בת 77 יום הולדת, לא חוגגת. היא נאנחת. חטופים שעדיין בשבי, משפחות שזועקות "עד מתי?", רחובות שוצפים בכעס ובתקווה, חרדים וחילונים מתנצחים, ופוליטיקה מפלגת שמפוררת אותנו מבפנים.

פרשת בהעלותך מתיחה בנו מראה: מסע עם ישראל מתחיל בהכנה, באמונה וחיבור. אך אנו שוכחים! חצוצרותינו הפכו לירי של קולות מקוטבים, המנורה – לאור של שנאה, והענן – לעשן המסתיר את דרכנו.

די! מספיק עם השיח המקטב!

החטופים? בשר מבשרנו. כל דקה בשבי היא דקה שאנחנו בשבי. אנו לא ממתינים לניסים, אנו דורשים פעולה! לא מחכים לפסח שני, אנו דורשים חירות – עכשיו!

מרים ואהרון דיברו לשון הרע, וכל העם עצר את מסעו. כך אנו, כשאנו משמיצים זה את זה – אנו משתקים את המדינה. כשאנו מחלקים את העם ל"טובים" ו"רעים" – אנו מאבדים את הדרך!

חרדים וחילונים – איננו אויבים! אנו עם אחד, עם דגלים שונים אך עם אותה נשמה. הלויים נושאים את המשכן, אנו נושאים את המדינה. גיוס אינו שאלה של "מי נגד מי", אלא "איך כולנו יחד".

מנהיגות? שירות, לא שליטה! מנהיגות אמיתית מדליקה את המנורה, משמיעה קול ברור, ומחברת לבבות. אנו דורשים ממנהיגינו להפסיק להילחם זה בזה ולהתחיל להוביל אותנו קדימה!

זה הזמן לחזור לאור, לקול, ולאמונה! המנורה מאירה דרך, החצוצרות מכריזות על תנועה, והענן – סימן לנוכחות אלוהית. אנו קוראים לכל אחד ואחת: הדליקו את האור שלכם! השמיעו את קולכם – לא קול של שנאה, אלא קול של אהבה! הצטרפו למסע משותף – כי רק יחד נגיע אל הארץ המובטחת!

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" מסענו לא ייעצר, אך הוא חייב להיות מסע של אחדות, אמונה ותקווה. הבה נביט בענן, נקשיב לקולו, ונצא לדרך – לא מתוך פחד, אלא מתוך אמון. לא מתוך הרס, אלא מתוך תקווה. לא מתוך פירוד, אלא מתוך חיבור!

גיוס חרדים: פלפול עוקצני על אחריות משותפת מול התבדלות פוליטית

סוגיית גיוס חרדים לצה"ל היא לא רק סלע מחלוקת, היא פצע פתוח בחברה הישראלית. מצד אחד, דרישה לשוויון בנטל ואחריות משותפת; מצד שני, חברה חרדית הרואה בתלמוד תורה ערך עליון ומבקשת לשמר את ייחודה.

האם הצלת נפשות נדחית מפני לימוד תורה?

רבנים חרדים, כמו הרב משה צדקה , הרב משה מאיה והרב שלמה מחפוד , מפרסמים מכתבים ופסקים חריפים: "אסור להתפשר בנוגע לגיוס חרדים לצה"ל… כל חוק הכולל יעדים או פיתויים לשילוב במסלולי תעסוקה צבאיים, עלול להפיל בקרב מחננו חללים רבים". הם טוענים שגיוס, גם במסלולים "חרדיים", מוביל ל"פריקת עול" ו"עבירות חמורות". לטענתם, יש להעדיף מאסר ושלילת תקציבים על פני כניסה לצבא.

אך האם עמדה זו הלכתית במהותה, או פוליטית-חברתית גרידא?

התלמוד הבבלי קובע חד-משמעית: "כל ישראל ערבים זה לזה". אחריות זו אינה רק רוחנית, אלא גם גשמית: בהצלה, בהגנה ובמאמץ המשותף. הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ז) קובע מלחמת מצווה מחייבת את כל ישראל, כולל תלמידי חכמים, להשתתף "ככל הצורך". מדרש (ספרא ויקרא כו, לז) מדגיש שהערבות היא ערכית-חברתית מחייבת הקרבה אישית. "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) מחייבת כל אדם להשתתף במאמץ ההגנה. "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה".

האם חשש רוחני עתידי מבטל חובה הלכתית מובהקת להציל נפשות? האם ניתן לומר שכל בחור חרדי הוא "תורתו אומנותו" גם אם אינו לומד בפועל? האם העדפת מאסר ושלילת תקציבים על פני הצלת נפשות עולה בקנה אחד עם ההלכה?

העיתונות החרדית הממוסדת מתייחסת לסוגיית הגיוס כ"התנגדות עקרונית", ולא כשאלה הלכתית לדיון. היא מציגה את הגיוס כאיום פוליטי על אורח החיים הדתי ועל עצמאות הקהילה החרדית. היא משתמשת במונחים פוליטיים כמו "מלחמה על עולם התורה", "הכרזת מלחמה", "משבר", "פשרה" ו"כפייה". היא מדגישה את לימוד התורה כ"גיבוי" לחיילים, אך זו נימה אפולוגטית, לא הלכתית. היא כמעט אינה דנה במודלים מותאמים של שירות צבאי או לאומי לחרדים.

אין שום דרך לשלב בני תורה בצבא? פלפול חרדי-דתי מעורר תהיות.

רבנים חרדים כמו הרב חיים קנייבסקי זצ"ל והרב גרשון אדלשטיין זצ"ל קבעו חד-משמעית: "גיוס בני תורה לצבא הוא חורבן התורה", "הצבא הוא מקום של סכנה רוחנית עצומה". הם טוענים ש"כל מסלול, גם אם הוא נקרא 'חרדי', מביא בסופו של דבר לפריקת עול ולעבירות חמורות".

אבל האם טענה זו עומדת במבחן המציאות וההלכה? צה"ל פיתח מסלולים ייעודיים לחרדים (כמו הנח"ל החרדי, דת"ק חרדי, מסלול יואב באט"ל), המאפשרים שמירה על אורח חיים דתי, הפרדה מגדרית, אוכל כשר למהדרין ושיעורי תורה. האם ניתן לקבוע שכל מסלול, גם כשהצבא מתאים עצמו לצרכי החרדים, מביא בהכרח לפריקת עול?

הפוסקים, דוגמת החת"ם סופר והרב דוד צבי הופמן, קבעו כי גם בהוראת שלטונות לא-יהודיים, יש חובה לשרת בצבא אם הדבר נדרש להצלת הכלל. האם אין כאן העדפת עמדה חברתית-שמרנית על פני חובת ההצלה ההלכתית?

שותפות גורל או התבדלות? גיוס חרדים כאמצעי לאחדות.

למרות ההתנגדות הגורפת, ישנם קולות אחרים בתוך החברה החרדית. הרב יצחק מאיר לוין, ממנהיגי אגודת ישראל, הדגיש בשנות ה-50 וה-60 את הצורך בשיתוף פעולה עם המדינה בכל הקשור לביטחון. הרב אליעזר מלמד, המשפיע גם על חרדים מתונים, אומר: "גיוס חרדים הוא צורך לאומי, אך יש לעשות זאת מתוך כבוד לאורח חייהם ולימוד התורה". הרב אברהם מרדכי גוטליב, מנהיג קהילתי חרדי, קורא במפורש להשתלבות חרדים בצבא ורואה בהשתמטות "חילול השם". הרב משה תורג'מן, מייסד פורום "שירות לכתחילה", מקדם גיוס של חרדים שאינם מקדישים את כל זמנם ללימוד תורה.

מלחמת "חרבות ברזל" אף הגבירה את קולות השותפות. סקר "מעריב" מצא ש-51% מהחרדים סבורים שאין מקום לפטור גורף מגיוס, ו-31% מבוחרי ש"ס ויהדות התורה תומכים בגיוס – שיעור כפול מבעבר. רבים מהחרדים אף התנדבו לשירות צבאי או אזרחי.

האם גיוס חרדים, במודלים מותאמים, לא יכול לחזק את אחדות העם, למנוע ניכור חברתי ולאפשר שותפות אמיתית? הדרך לשכנוע אינה בכפייה אלא בשיח של אמון, הכלה, והצגת סיפורי הצלחה.

הגיע הזמן לעצור את מסע השנאה הפנימית. דיבור רע אינו עניין פרטי, הוא מדבק כמו צרעת ומשתק את תנועת העם כולו. פגיעה במנהיג ובאמון בו פוגעת בתנועת המערכת כולה. החברה הישראלית כיום סובלת מ"צרעת" של שיח מקוטב, דמוניזציה, וזלזול. מנהיגים מכל קצוות הקשת חייבים לזכור: כשאנו מדברים לשון הרע על חלקי עם אחרים, אנו משתקים את המחנה כולו. אין לנו פריבילגיה לעצור את המסע בגלל מלחמות מילים ושנאה פנימית.

הבה נהפוך את האתגר להזדמנות! כולנו רוצים מדינה חזקה, בטוחה ומאוחדת. האתגר של גיוס חרדים והפוליטיקה המפלגת הוא הזדמנות לבנות יחד חברה מגוונת, שבה כל אחד תורם בדרכו. הצטרפו ליוזמות חוצות מגזרים, השתתפו במפגשים בין קהילות, תמכו במנהיגים שמקדמים אחדות, והביעו דעה חיובית ברשתות החברתיות.

"כל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מהשינוי: להכיר, להקשיב, לפעול יחד."

המסע שלנו לא ייעצר. אבל הוא חייב להיות מסע של אחדות, של אמונה, ושל תקווה. הבה נביט בענן, נקשיב לקולו, ונצא שוב לדרך – לא מתוך פחד, אלא מתוך אמון. לא מתוך הרס, אלא מתוך תקווה. לא מתוך פירוד, אלא מתוך חיבור.