זמן האזנה 8 דק'
📜 אליהו הנביא מאשים – דרשת בין המצרים תשפ"ה
בסייעתא דשמיא –
אני לא נביא מדבר. אני רק תשבי, בא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכמידי שנה, בימי בין המצרים – אני יורד, מציץ, שומע, ובוכה. והשנה, רבותיי – הלב שלי רועד! לא ראיתי שפלות כזו, לא שמעתי לשון הרע בעוצמה כזאת – לא מימי ירבעם בן נבט, ולא מימי חורבן בית שני.
ומה שורש החורבן? לא חיצים של רומאים, לא גזירות יוונים – אלא חיצים של מילים, חרבות של פילוג, ונשק של הגדרה – "חילוני", "רפורמי", "מזרחיסט", "פרוצה השקפתית".
⚖️ פרק פתיחה – אזהרה מהתורה: אל תגדיר יהודי כגוי!
התורה צווחה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י״ט, י״ז). ורש"י מפרש: אין הכוונה רק למי שאתה אוהב – אלא לכל יהודי, גם לזה שאתה חושב שהוא רחוק.
וחז"ל הוסיפו במסכת סנהדרין (דף צ״ט): "הקורא לחברו רשע – יורד לגיהנם".
ומה אומרים היום בכל פינת רחוב, כל קו תוכן, כל עיתון? – "הוא חילוני... אין לו חלק... הם באים לעקור..."
אבל זה לא רק איסור – זו כפירה במהות של עם ישראל! שהרי אמרו חכמים: "ישראל, אע"פ שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד.).
ולכן – אני, אליהו התשבי, יורד – ושואל: מה קרה לכם, בניי? מה נהיה? משפחותיכם? למה כל כך קל לקרוא ליהודי בשם שהוא לא?
📌 פרק א': העסקנים – אתם בבעיה! והאשמה כבדה
[נשימה דרמטית – קול גוער]
הוי, עסקנים יקרים... פעם הייתם שליחים. שליחי ציבור. שלוחי דרחמנא. היום – אתם שליחים של כותרות, של אינטרסים, של כסף, של קצבאות.
במקום שתעוררו את רוח הציבור – דיכאתם אותה. במקום שתיתנו לצעירים לפרוח – סגרתם להם את המחשבה. במקום שתראו את האישה החרדית כבת מלך – עשיתם ממנה פועלת חרש.
המושג "עסקן חרדי" – הפך מ"עובד ציבור" ל"מונופול תודעתי". ואיפה זה נגמר? בבן ישיבה שמפחד לשאול. בבחור שאסור לו לחלום. בנערה שמרגישה שכבוד התורה הוא נגדה ולא בעדה.
התורה אינה שייכת לכת אחת. היא ניתנה בסיני – לעיני כל ישראל!
ואתם? אתם הפכתם את הקודש לסניף של מפלגה. את ה"השקפה הנכונה" – לכפייה. את דעת התורה – לקריקטורה.
אז אני מאשים. כן, אני, אליהו הנביא – מאשים את העסקנים בשם מי שמבקש לשאול ולא יכול, בשם הילד שלא לומד להאמין אלא רק לציית. בשם הבחורה שלא מקבלת השראה אלא אזהרה. לא זו דרכה של תורה!
📌 פרק ב': שנאת חינם – האפליקציה הכי מדוברת במגזר
פעם היו קורעים על חורבן. היום – קורעים זה את זה.
פעם היו צמים על שנאת חינם. היום – משתפים סרטוני לגלוג, תוקעים סטטוסים עם ארס, ומכפישים רבנים בשמות עט.
השנאה היום לבושה בעניבה. יש לה תמלוגים. יש לה עוקבים. יש לה מנויים. ובשמה – תוקפים כל מי שלא מדקלם מילה במילה.
ורבותיי! ימי בין המצרים נועדו לבכי – לא לביקורת. לחיבוק – לא להדרה. ומה אתם עשיתם מהם? זירת קרב על השקפות! התחרות מי פוסל יותר חרדים – לא פחות חילונים!
והגרוע מכל: ילדים בני עשר – מדברים כמו מפקדי שנאה בני שישים.
[בקול כואב]
לא לשם כך ירדה שכינה לעם ישראל. לא כדי שנקים ועדות השגחה על אנשים שחושבים אחרת.
ושוב, חוזרים חז"ל: "על מה חרב בית שני? על שנאת חינם. על מחלוקת. על קנאה. על לשון הרע." – ואתם? שמים את זה בלוגו – אבל ממשיכים להתנהג כאילו זה דלק לקמפיין.
📌 פרק ג': פילוג פנימי – הפירוד שאפילו אני לא מצליח לתקן
גדלתי עם שבטי ישראל. ראיתי את יעקב אבינו מברך את בניו. כל אחד שונה – אבל כולם סביב שולחן אחד.
אבל היום? השולחן נשבר. כל אחד לקח כיסא – הקים לו שולחן. אחד ליטאי, אחד חסידי, אחד ספרדי, אחד תימני, אחד ברסלב, אחד חב"ד, אחד מודרני, אחד מתנשא. וכל אחד – בטוח שרק הוא נאמן למלך.
וכשאני שומע על פלג שמחרים פלג – על רב שמשמיץ רב – על קהילה שמסרבת לשתף פעולה עם עזרה הדדית – אני נקרע.
כי איפה זה ייגמר? הרי אמרו חכמים: "אם אין אחדות – אין שכינה. אם אין שכינה – אין גאולה".
📜 "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל״ג) – הפסוק הזה לא מופיע אצלכם בקווי החדשות. כי הוא לא משתלם.
📌 פרק ד': קודש מול חול – מי גנב את ההגדרות?
אוי לי! מי הפך את הקודש לקריקטורה?
מי החליט שבחור חרדי שמבין במחשבים – מסוכן?
מי אמר שאשה שלומדת תואר – פוגעת בשכינה?
אני אומר לכם: קודש אינו נמדד בלבוש! אלא בייעוד. בלב. באמת. בהשקעה. בשם שמיים.
הרמב"ם – רופא. יוסף הצדיק – כלכלן. שמואל הנביא – שופט. והם כולם אנשי קודש.
וכיום? שומע אני בחור ישיבה שרוצה להיות רופא – קוראים לו "ניאו-מודרני". אשה שמבקשת להבין מדע – משווים אותה ל'קונסרבטיבית'.
והתורה? היא רק מתבוננת מלמעלה, ואומרת: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים – עזבו את ה'" (ישעיהו א׳).
עזבתם את ה' – לא כי למדתם מקצוע, אלא כי הפכתם אותו לקריקטורה. לא כי התפתחתם – אלא כי עצרתם כל התפתחות בשם הפחד.
📌 סיום – אליהו מבקש: בואו נחזור לדבר כיהודים!
אם אני יורד – סימן שיש עוד תקווה. אם אני מדבר – סימן שהקב"ה עדיין איתכם. אבל הוא לא יישאר לנצח אם תמשיכו לזרוק בוץ על הבנים שלו!
בואו נתחיל לדבר אחרת:
לא אומרים "חילוני" – אלא יהודי שאינו שומר מצוות (כרגע).
לא אומרים "מתנגד" – אלא יהודי עם הבנה שונה.
לא אומרים "רשע" – אלא אח שעדיין לא האיר בו האור.
כך נאה וכך יאה. כך מדברים בני מלך.
ואז – רק אז – נראה את בניין ירושלים. לא בבטון. לא במנדטים. אלא באהבת חינם!
📯 אני, אליהו – התשבי, מבקש – לא בשם עצמי. לא בשם פוליטיקה. אלא בשם ה' אלוקי ישראל – שובו אליי ואשובה אליכם!
"השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם".
אמן ואמן!
